מהו איסור "הולך רכיל"?

כל האומר דבר לחברו אסור לאומרם עד שיאמר לו לך אמור, ובדברים שאמרם אדם בסתר על אדם והלך חברו וגילה לו את הדברים שנאמרו עליו, הרי הוא עובר אף על איסור הולך-רכיל. וכשם שאסור לומר דברי רכילות, יש איסור על השומע לקבל דברים אלו, ואמרו חכמים שקבלת הדברים חמורה יותר מאמירתם, ועל כן אין לקבלם.

איסור לשון-הרע, נכלל אף הוא בלאו של "לא תלך רכיל". "לשון-הרע" הוא סיפור בגנות חבירו, ואפילו כאשר אינו אומר גנותו של חברו במפורש אלא רק רומז עליהם, הדבר אסור משום "לשון-הרע". כמו-כן מביא אדה"ז בתניא שאין לומר דברי גנאי על חברו גם אם הוא גנאי קטן וקל מאד, ואפילו אם אומר זאת כדי לנקות עצמו. איסור לשון-הרע חל אף במקרה שהדברים הנאמרים הנם אמת. כמובן שאם הדברים הנם שקר אסור לאומרם, גם משום איסור של "מוציא שם רע".

כינוי שם רע לחבירו אפילו שלא בפניו, אסור משום לשון-הרע ואף אסור משום אונאת דברים. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה, אך למעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו אף שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שלמעשה כאשר מכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

מעבר לאיסור הדבור בלשון-הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון-הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון-הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון-הרע, עד שכותב אדה"ז למעשה שאיסור לשון-הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה.

איסור לשון-הרע הוא אפילו כשנאמרו כבר הדברים בפני רבים, אם האומר הזהיר שלא לאמרו; ופוסק אדה"ז שדברים הגורמים נזק לחברו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אסורים משום לשון-הרע גם אם אינם דברי גנאי. כמו כן איסור לשון-הרע חל בין אם אומר זאת בפני חברו ובין שלא בפניו, אלא שבפניו עובר אף על איסור הלבנת פני חברו. וכותב הרבי כמה-וכמה פעמים שאסור לאדם לדבר לשון-הרע אפילו על עצמו. על חשיבות הזהירות מלשון-הרע למדים מן הציווי לזכור את מעשה מרים, והובא להלכה שכשאומרים בברכת קריאת שמע של שחרית "להודות לך" יש לזכור שהפה נברא להודות לה', ולא לדבר לשון-הרע.