מי שאין לו חוש ריח, האם יברך ברכת הבשמים?

אמרו חכמים שבכל שבת באה נשמה יתירה, ועם צאת השבת מסתלקת. ובכדי להשיב את הנפש שהיא דואבת על הנשמה יתירה שהלכה, מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב. ועל כן הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי-שבת. אלא שאם אין לו בשמים – אינו צריך לחזר אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצוות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש.

כל ריח שמברכים עליו – יכול להריח בו במוצאי-שבת, ואף אם אינו מין בושם, אלא פרי מאכל. ונהוג לברך ולהריח בצפורן. אין מברכים על ריח שאינו עיקר כגון בגד שספג ריח בשמים, וכן על מיני טבק שספגו ריח – אין מברכים. בשמים שאינם עשויים בשביל להריח בהם, אלא כדי להעביר ריח רע, וכיוצא בזה אם הריח בהם במוצאי-שבת לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים.

חפצי מצווה לאחר מצוותם אף שאין בהם קדושה, אמרו חכמים: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, ולכן טוב לקחת את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת, ויש אומרים, שיותר טוב לברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא ריח קצת, וכן נוהגין. ומכל מקום, טוב להניח גם הדס אצל הבשמים ויריח בשניהם – ויעשה כדברי הכל.

אף שמן הדין יש לברך על הבשמים –על כל דבר ברכתו הראויה לו (פרי מאכל שריחו טוב – "אשר נתן ריח טוב בפירות"; מין עץ בשמים – "בורא עצי בשמים", ומין עשב – "בורא עשבי בשמים"), עם זאת למעשה נהוג לברך במוצאי-שבת "בורא מיני בשמים" על כל המינים – לפי שאין הכל בקיאים בברכות, על כן הנהיגו לברך ברכה שיוצאים בה על כל המינים.

אף שבברכות הנהנין אין אדם פוטר את חבריו אלא אם היו קבועים יחד בישיבה, שונה הדבר בברכת הריח במוצאי שבת, שיכול האחד לפטור את חבריו גם שלא בקביעות ישיבה, כיוון שברכה זו אינה כברכת הנהנין ממש, אלא היא כעין חובה. ומי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם – לא יברך להם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא להריח עמהם, בכדי שתהא ברכתו בשביל עצמו ולא בשבילם בלבד.