על איזו חלה בוצעים לסעודה?

על הפסוק העוסק באכילת המן בשבת, "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'", אמרו חכמים שיש בו רמז לשלוש סעודות-השבת. כיוון שבפסוק זה נאמר שלש פעמים "היום". ועיקר סעודת השבת היא בפת, משום שנאמר אודות המן: "הוא הלחם". ואף מפני שהלחם הוא עיקר סעודת האדם. לכתחילה, יאכל פת מעט יותר מכביצה (כ-54 גרם), לפי שעד שיעור זה נקרא אכילת עראי. ואם אינו יכול יוצא ידי-חובתו בכזית (כ-27 גרם). ולמנהגנו אוכלים פת בסעודת הלילה ובסעודת הבוקר -ובבוקר ניתן לצאת ידי-חובה במיני מזונות- אבל לסעודה שלישית יוצאים בטעימה כלשהי.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שחלות ביתיות מושקעות יותר מן הקנויות, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.

המסובים בסעודה יוצאים הם ידי חובת "לחם-משנה" בשמיעת בעל-הבית המברך "המוציא", על חלותיו ואוכלים מהן. בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך, על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי ששמע את ברכת המוציא מהבוצע קודם שנטל את ידיו יצא ידי חובת לחם משנה, אפילו שלא יצא ידי חובת ברכת "המוציא". ומן הדין יוצאים המסובים מבעל-הבית אף בברכת "המוציא", אלא שמפני שקשה להיזהר מהפסק, וכן כיון שצריך שתהיה כוונת המברך להוציא ידי-חובה וכוונת היוצא לצאת ידי-חובה – נוהגים שכל אחד ואחד יברך לעצמו, כשמגיעה הפרוסה לידו.