פלפל חריף שנחתך בסכין בשרי, האם דינו כבשרי?

נאמר בגמרא: "הכוסס את האורז מברך עליו 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובישלו .. 'מזונות", וביארו הראשונים שלמרות שאינו ממיני דגן ברכתו "מזונות" משום שהוא מזין ומשביע. ולעומתם יש שכתבו לברך "בורא פרי האדמה". ולכל הדעות הברכה האחרונה של האורז היא "בורא נפשות". אלא שיש שהסתפקו האם האורז שלנו הוא האמור בתלמוד, או שמא הוא הדוחן. ומפני הספק הכריע אדמו"ר הזקן שירא שמיים לא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. ומי שרוצה לאכלו חוץ לסעודה, יברך עליו "שהכול". אולם יש שכתבו בשם הגרז"ש דווארקין ע"ה, שכשחסידים היו אוכלים אורז חוץ לסעודה, ברכו 'מזונות', 'אדמה' ו'שהכול' על מאכלים אחרים ואח"כ אכלו את האורז.

חכמים אסרו שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדמו"ר הזקן וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שלא להקפיד על כך, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדמוה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, המיחמים מחוברים לחשמל וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

מנהג נשות ישראל שלא ללכת לבית החיים בימי עיבורן. וכמה טעמים נאמרו בדבר, אם היא אשת כהן בכדי לשמור על העובר מטמאת מת. ואף אם היא אשת ישראל נזהרות, שבזמן הבית היו  יולדות  בטהרה, כדי לזכות שילדיהם יהיו ראויים למלאות מים מן השילוח עבור הכהן השורף את הפרה אדומה. וגם עתה מאמינות שבמהרה יבנה הבית ושומרות עצמן מטומאה. וכן משום רוחות רעות שבבתי הקברות שלא ישפיעו על העובר. לכן נמנעו הנשים ללכת ללוויות ולבתי החיים בימי עיבורן. למעשה, הורה הגרז"ש דווארקין שביאר-צייט, או בהלוויה ל"ע שצריכה האשה להשתתף, כדאי שלא תתקרב לקבר בתוך ד' אמות (2 מטר). ובקברי צדיקים יש שכתבו להקל.

מסופר בגמרא שאליהו הנביא הורה לרב יהודה שלפני שיצא לדרך יבקש רשות מה'. רב חסדא ביאר זאת ואמר ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. ה'דרך' המחייבת ברכה זו היא לפחות 'פרסה' – כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך. ניתן לומר את הברכה לאחר שיוצאים כ-36 מטרים מחוץ לעירוב של העיר. מסופר שכששאלו את הגאון הרב יוסף רוז'ין (הרוגוצ'ובֶר) אודות תפלת הדרך בטיסה. הגאון הוכיח מהגמרא בחולין שאין דרכו של אדם בשמיים, ופסק שאין לומר תפלת הדרך. אלא שלמעשה כיוון שהטיסה היא "כמקום סכנה", לכן נוהגים לאומרה. אלא שרצוי לעשות זאת בדרך לשדה התעופה או כשהמטוס עדיין על הקרקע.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר .. שהחיינו", כשם שיש לברך על כל הנאת העולם. אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים תמיד שהחיינו, כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך שהחיינו רק בבגד חשוב ונדיר ביותר. הדבר אף תלוי במעמדו של האדם שכן, עשיר לא בהכרח מתרגש מבגד חדש אף שהוא יקר, ולכן אינו מברך שהחיינו כי הדבר תלוי בהרגשה האישית. ובשם הרבי הריי"ץ מובא שאין מברכים כלל 'שהחיינו' על בגדים חדשים. ראוי לציין, כי בהזדמנויות שונות מברכים 'שהחיינו' על בגד חדש, כשהכוונה בברכה היא על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה". לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, יום הולדת, ברכת החמה ועוד.