לכל ההלכה יומית
נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).
שמות יב, טו; פסחים ד, ב ואילך; טוש"ע ונ"כ ושו"ע אדה"ז או"ח סתל"א ס"א-ד; מהרי"ל ל' יום קודם הפסח ע' יא ס"ה; ב"ח ומ"א או"ח סו"ס תלו; שו"ע אדה"ז שם סכ"ג; ערוך השולחן שם סט"ו.