המבטיח מתנה לאדם או לילד קטן שלא בידיעת המקבל – האם המבטיח חייב לקיים הבטחתו?
נאמר “הין צדק” ודרשו חכמים: “שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק”. ועוד אמרו: ”כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה”. כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה סמלית שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה. כיוון שהאיסור לחזור מדיבורו תלוי בסמיכות דעתו של המקבל. כתבו הפוסקים שאם ההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון לקבלה. אולם דעת אדמוה"ז להחמיר אף בכך. ודנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם סמיכות דעתו של קטן שווה לזו של גדול. היו שסברו שההבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו: מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן, נחשב הדבר כאילו נעשית ההבטחה שלא בפני המקבל. אולם לדברי אדמוה"ז שהובאו בהלכה הקודמת עולה כי יש להחמיר גם ללא סמיכות דעת המקבל. ואכן פוסקים רבים כתבו שאף הבטחות לקטן יש לקיים ובפרט לקטן שכבר מבין. מעבר לכך צוו חז"ל שיש לקיים את ההבטחה לקטן, כדי שלא ללמדם לשקר.
מקור:
- ויקרא יט, לו
- סוכה מו, ב
- מכילתא, בשלח א
- ב”מ מט, א
- טוש"ע ונ"כ חו"מ סר"ד וסרמ"ג
- שו"ע אדמוה"ז הלכות מכירה ס"ו
- ההפלאה כתובות נא
- שו”ת פרי יצחק ח”א, סנ"א
- מחנה אפרים הלכות אונאה, סכ"ח
- שו”ת בצל החכמה ח”ה, סימן קס
- קהלת יעקב (למהר”י אלגאזי) תוספת דרבנן אות ז
- מנחת פתים סימן רמג, ב
- שו”ת שלמת חיים ח”ב, סע"ט
הרב שמואל מקמל
