האם צריך לפעול להצלת הזולת, כאשר פעולה זו כרוכה בסיכון?

על מצוות השבת אבדה נאמר: "השב תשיבם לאחיך .. וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ולכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על כך שכר או שעות עבודה, אלא אם כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, הכלל הוא שאבדת ממונו קודמת לכל, ולכן המוצא אבידה ויודע שעלול הוא להפסיד שעות עבודה עבור השבתה, מעיקר הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדמוה"ז שיש לעשות לפנים משורת הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות חסדים.

אמרו חכמים: "הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח", ופרשו הראשונים, שכיוון שנטילת ידיים נתקנה רק במצבים מסוימים, כמו לפני אכילת פת או פירות רטובים, ואפילו קודם ברכה לא הצריכו חכמים ליטול ידיים שמן הסתם הידיים נקיות לברכה, אלא אם כן נגע במקום המטונף. לכן אין רשות להוסיף על מה שצוו חכמים, שהרי זו דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר מחז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב – אלא דרך נקיות, אף שאין ידוע לו על טומאה בידיו, ורוצה רק להחמיר ולנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

אמרו חכמים: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר, חפץ קדוש שבעצם עשייתו נעשית מצווה כמו ספר תורה, הקדושה חלה עליו וגם כאשר בלה יש לנהוג בו כבוד ולגונזו. לעומתו חפץ שרק משמש לקיום מצווה, כגון שופר, שאין מצווה בעצם עשייתו, אין הקדושה חלה עליו ומן הדין מותר לזורקו. בגד הטלית וחוטיה מוגדרים כתשמיש מצווה ואינם טעונים גניזה, אלא שאין לזורקם בידיים, ובפרט טלית גדול המשמשת לתפלה. והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכתבו הפוסקים שראוי לעשות בציציות שימוש לטרת מצווה נוספת כגון לעשות מהם סימניה לספר קודש, שהואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת.

נאמר: "מה טובו אהליך יעקב", ודרשו חכמים שפסוק זה נאמר כשבלעם ראה שאין פתחי אהליהם של ישראל מכוונים זה כנגד זה ואמר "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". ואכן אסרו חכמים לפתוח "פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון"; איסור זה נובע משום צניעות, ומדין "היזק-ראיה", שעל-ידי ההסתכלות לרשות חברו הוא מזיקו. ודנו האחרונים לגבי שיטות הבנייה כיום, לפיה מקובל להציב את פתחי הדירות זה כנגד זה. אלא שכתבו שניתן להקל בכך משום שהפתחים אינם סמוכים ממש והפרוזדור המספיק בין הדירות גורם להזהיר את הדיירים, שימנעו מלהשתמש כנגדו לדברים שחפצים בצנעתם. מעבר-לכך על כל אחד מוטל האיסור שלא להסתכל לדירתו של חברו.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אולם בשלשה תנאים ניתן להפריד בשבת מבלי לעבור על איסור בורר: שיהיה זה לצורך שימוש מידי ולא לאחר זמן, וכן מתר להפריד רק אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ובתנאי שיהיה זה ללא כלי המיועד לברירה. וכתבו הפוסקים שקילוף פירות וירקות מותרים בשבת משום שזוהי דרך אכילתם. אלא שאסור לקלף במקלף משום שזהו בורר בכלי, לכן, קליפה שלא רגילים לאכול אותה ביחד עם הירק או הפרי אסור לקלפה באמצעות מקלף אלא בסכין; ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור להשתמש במקלף בשבת.