מהי גדרה של מצוות אהבת ישראל?

נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", וביארו חכמים שאפילו אם חברו חטא כנגדו בדבר שבממון אסור לשנאתו בלבו, ומאידך לא ישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך", ואם רוצה ממידת חסידות למחול לו ולא להוכיחו, הדבר אפשרי, כי לא הקפידה תורה אלא על השתיקה והשנאה בלב. מי שציער את חברו או פגע בו עליו לרצותו ולבקש ממנו מחילה. ומצווה על הנפגע שימחל מיד כשמבקש ממנו מחילה, וממידת ענווה ראוי שימחל אפילו כאשר הלה הוציא עליו שם רע. וככלל מדת חסידות היא שלא זו בלבד שלא יעלה שנאת חברו בלבו אלא אדרבה יגמול טובות למי שהצר לו וכמו שמצינו בהנהגת יוסף עם אחיו.

נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו שחטא, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע, וכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, מצווה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. ועל כך נאמר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אלא שכלל זה לא נאמר על דבר איסור המפורש בתורה, שכן בדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה עד שהלה ינזוף בו או יכה אותו, וכך הכריע אדה"ז למעשה. אך גם במקרה שפטור מלהוכיחו, ראוי להתאמץ לקרבו בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע בו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "אונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ולמעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שכתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".

צריך להזהר שלא לבייש שום אדם מישראל, בין בדבור בין במעשה גם בינו לבין עצמו, וכל-שכן ברבים; ואפילו העושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו אסור, וכפי שנהג מר עוקבא שהיה רגיל להשליך מעות לעני בכל יום בבוקר השכם בסתר וכשרצה העני לדעת מי הנותן, ברח מפניו לתוך כבשן האש, בכדי שלא יתבייש העני.