לכל ההלכה יומית
נאמר: "הוכח תוכח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע. והגבול הוא, עד שהלה מראה ביד תקיפה שאינו מוכן לשמוע. עם-זאת, הזהירו חכמים שכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, ורק ירבו איבה ושנאה ביניהם מצוה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. אך גם במקרה זה שפטור מלהוכיחו, יתאמץ לקרבו בדרכי נועם. וככלל, יש להקפיד שדברי התוכחה לא יבואו מתוך רגשי כעס אלא בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע; ובייחוד שדבריו יהיו כנים ויוצאים מן הלב, וכך יכנסו אל הלב ויפעלו פעולתם.
ויקרא יט, יז; משלי ט, ח; ברכות לא, א-ב; יבמות סה, ב; ערכין טז, א-ב; רמב"ם בסהמ"צ מצוה רה וב"יד" הל' דעות פ"ו, ה"ז; נימוק"י יבמות כ, ב; טוש"ע ונ"כ או"ח סתר"ח ס"ב; שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו סז"ז-ח וסתר"ח ס"ד-ו; תניא פל"ב; שד"ח קונ' הכללים מע' המ"ם כלל ט; לקו"ש חי"א ע' 179 והנסמן בהע' 22 שם; היום יום כב אלול