הרב שמואל מקמל

נאמר: "ראשית עריסתכם חלה, תרימו", חיובה של מצוות זו בארץ ישראל מן התורה ולדעת כמה פוסקים אף כיום חיובה מן התורה, ובחו"ל הוא מדברי סופרים. שיעור חיוב חלה הוא בעיסה שמשקלה כ-1,600 גרם. ובכמות קטנה מזו, אין מברכים על ההפרשה. מי שלש שני מיני בצק, שאין בכל אחד כשיעור ובשניהם יחד ישנו שיעור, אם הוא מקפיד שלא לערב את מיני הבצק, כמו במתוק ומלוח, או שהם משני מיני קמח, אינם מצטרפים. אך אם אינו מקפיד - ידבק את שתי העיסות, ויברך. ויצרפם קודם האפייה. ואם לא צירפם קודם, מניחם אחרי האפייה בסל אחד ומצרפם, או שפורס עליהם בד ומפריש בברכה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

כשרות הפרשת חלה

נאמר בגמרא: "אסור לישב על גבי מטה שספר-תורה מונח עליה". וכתבו הפוסקים, שמשום מידת חסידות, יש להגביה את ספר התורה שלושה טפחים - וטוב יותר שיהיה גבוהה עשרה טפחים, אף שמצד הדין די בהגבהה של טפח אחד. ואף שהדבר אמור בספר תורה, יש לנהוג כך אף ביתר ספרי קודש. אולם לגבי ספרים המונחים בארון על יד הקיר, או בארגז על הרצפה, יש להקל ואין צורך שיהיו גבוהים אפילו טפח. כמו כן, אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי-קודש, אלא אם כן מניח תחתיהם דבר גבוה קצת, ויש שהצריכו שיהיה אותו דבר בגובה טפח, וכתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה .

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

ספרי קודש

דנו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. יש שכתבו שטעם איסור עשיית מלאכה בעת הדלקת הנרות, הוא מפני שזמן זה נחשב כעין חג, ולכן יש להקפיד שלא לעשות מלאכה כל עוד והנרות דולקים. לעומתם יש שכתבו, שטעם איסור עשיית מלאכה נעוץ באיסור ליהנות לאור הנרות, ויש לחשוש שמא יכבה האור בבית באמצע המלאכה, וימשיכו במלאכה לאור הנרות; ולפי טעם זה כתבו, שלאחר שעובר הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי שעה, או לכל-היותר חמישים דקות, שאז מותר מן-הדין להשתמש לאורן - מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות, וכך מנהגנו למעשה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

חנוכה הדלקת נרות עשיית מלאכה

למרות שהאשפה היא 'מוקצה' התירו לפנותה בשבת מהבית, מפאת כבוד האדם. וכתבו הפוסקים שבמקרה שהניח לרגע את הפח בחוץ על-מנת לפתוח את הפח העירוני, תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. ולכן יש להחזיק בידו את הפח כל הזמן ולא יניחו כלל, וכך יוכל להחזירו לביתו כל עוד והוא בידיו. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת מוקצה

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, שכיוון שאסור להסיח את הדעת לאחר "מים אחרונים" בכדי להבטיח את ניקיונן לברכת המזון, לכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

סעודה מים אחרונים

נאמר “הין צדק” ודרשו חכמים: “שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק”. ועוד אמרו: ”כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה”. כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה סמלית שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה. כיוון שהאיסור לחזור מדיבורו תלוי בסמיכות דעתו של המקבל. כתבו הפוסקים שאם ההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון לקבלה. אולם דעת אדמוה"ז להחמיר אף בכך. ודנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם סמיכות דעתו של קטן שווה לזו של גדול. היו שסברו שההבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו: מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן, נחשב הדבר כאילו נעשית ההבטחה שלא בפני המקבל. אולם לדברי אדמוה"ז שהובאו בהלכה הקודמת עולה כי יש להחמיר גם ללא סמיכות דעת המקבל. ואכן פוסקים רבים כתבו שאף הבטחות לקטן יש לקיים ובפרט לקטן שכבר מבין. מעבר לכך צוו חז"ל שיש לקיים את ההבטחה לקטן, כדי שלא ללמדם לשקר.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

מתנה קטן

מאז שנאמר לעשו "ועל חרבך תחיה", ראו חכמים צורך לנהוג בזהירות מפני הגוי ואסרו לעשות עסקים מסוימים עמהם מחשש זה. עם זאת, כתבו הפוסקים מספר היתרים לכך, א. כאשר עובדים בחברה רשמית והם מפחדים שייתפסו ע"י המנהל. ב. באם האדם משוה את עצמו בעיני הגוי כאדם חשוב. לגבי נסיעה עם גוי ישנו היתר נוסף, כשהיהודי אומר לו שצריך להגיע למקום רחוק יותר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע, במצב זה, הגוי יחכה קרוב לסוף הנסיעה בכדי לבצע את זממו, וכאשר בפועל ירד מהרכב מוקדם יותר הגוי לא יספיק להזיק לו. יש מהפוסקים שכתבו שאיסורים אלו אינם נוהגים בגויים שביננו ובפרט שאימת המלכות עליהם, אלא שלנוכח המצב העכשווי באה"ק ראוי לנקוט במשנה זהירות.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שמירת הגוף והנפש

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני הקרקע, והרי הוא כבונה. דוגמה נפוצה לכך היא טאטוא הבית, שהרי בשעה שמטאטא את הקרקע, בהכרח הוא "משווה גומות", שמשווה את פני הקרקע שתהיה חלקה וישרה, והוא אסור משום "בונה" בשבת. ומנהגנו למעשה שאסור לטאטא בשבת למרות שהקרקע מרוצפת, אלא שכתבו הפוסקים שכיום יש להקל בטאטוא הבית כיוון שכל בתי העיר מרוצפים, ולכן ניתן לטאטא במקומות המרוצפים. אלא שהיתר זה הוא רק בבתים, אך אין לטאטא בשבת את החצר גם כאשר היא מרוצפת.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת מלאכת בונה

נאמר: "ויעבור ה' על פניו, ויקרא" ואמרו חכמים: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ומכך שה' נגלה למשה כשליח-ציבור למדו הראשונים, שי"ג מדות נאמרות בציבור דווקא. ובשלחן ערוך נפסק, שדווקא בדרך תחנונים אין לאמרם ביחידות, אך בדרך קריאה בלבד מותר. אלא שלמנהגנו נראה שאין אומרים אותם ביחיד כלל, גם לא כקריאה בניגון וטעמים, ועפ"ז האומר סליחות ביחיד, ידלג עליהם. אולם יש המדייקים, שהאומר סליחות בציבור ואינו מצליח להתקדם בקצב הציבור, רשאי לומר את י"ג מידות הרחמים כל זמן שהציבור עדיין אומר את הסליחות, אף שהתקדמו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

חודש אלול אמירת סליחות

אמרו חכמים: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וביארו בגמרא שהדבר שנוי במחלוקת-תנאים, ולהלכה הכריעו רוב הראשונים שהדבר אסור, ולכמה ראשונים איסור חבלה בעצמו הוא מן התורה. ויש שהוכיחו שמותר לאדם לחבול בעצמו כפי שמסופר בגמרא שכשרב חסדא הלך בין הקוצים הרים את בגדיו שלא יקרעו, אף-על-פי שבכך היה נשרט גופו, ונימק זאת בעובדה שגופו יכול להתרפאות, אך בגדיו לא יחזרו לעצמם ויבוא לידי איסור "בל תשחית". אולם יש שהבהירו את דבריו שרק חבלה שיש בה צורך מותרת כפי שלימד רב חסדא, אך חבלה סתם ודאי אסורה, משום שאסור לאדם לחבול בעצמו. דנו הפוסקים בהגדרת חבלה שהיא לצורך המותרת. חבלה לצורך רפואי הכרחי כגון בניתוח ודאי מותרת, כדברי חז"ל על הפסוק "ורפא ירפא" שנתנה רשות לרופא לרפאות. אלא שהפוסקים האחרונים דנו בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים נכללים בהיתר זה. יש שכתבו שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. אלא שבניתוח ללא צורך אמיתי כגון גברים שרוצים לשפר את המראה, יש לזכור שקיים איסור לחבול בעצמו ללא צורך, ובפרט שיתכנו שאלות של איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, ולכן יש להיוועץ ברב לפני כל טיפול לגופו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שונות

כתוב בספר תהילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", מכך למדו חכמים שצריך להודות להקב"ה על החסדים שהקב"ה עושה עם האדם. הפסוק ממשיך ומונה ארבעה סוגי מצבים עליהם צריכים להודות, ומהם "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". למעשה, כתבו הפוסקים שכאשר טסים במטוס מעל הים ומדבר מברכים "הגומל". נוסח הברכה הוא - "הגומל לחיים טובות", כלומר שלמרות שהאדם "חייב" ואינו ראוי לנס, עם זאת – ה' גמל עמו חסד והציל אותו ממצב הסכנה בו היה נתון. וכתבו הפוסקים שקטן לפני גיל מצוות אינו יכול לברך, כי נוסח הברכה הוא "לחייבים" והוא אינו בגדר "חייב".

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

ברכת הגומל ברכות קטן

על הציווי "בסוכות תשבו", דרשו חז"ל: "כעין תדורו", ובפוסקים הגדירו את מצווה זו: "כל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו". כיוון שזו הגדרת המצווה, לכן יש לברך עליה ברכת "לישב בסוכה". ואכן נאמר בגמרא שכל פעם שנכנסים לסוכה יש לברך. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים שמברכים על האכילה בלבד ובכך פוטרים את יתר הדברים שנעשים בסוכה. אכילת לחם ומזונות בשיעור "כביצה" – 54 גרם, מחייבת ברכה. לגבי שתייה בלבד אין מברכים "לישב בסוכה", ולגבי הבדלה מברכים "ליישב בסוכה" לפני שתיית היין, גם אם לא אוכלים שם. יצוין שראוי לאכול כביצה מזונות בסוכה בה מברכים על הלולב, ולברך "לישב בסוכה".

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

סוכות ברכת לישב בסוכה

בהחלט שיש בכך מצווה ממש. ואף על פי שהלשון בגמ': "גדול המעשה יותר מן העושה" וכ"ה בשו"ע, עם זאת, כתבו האחרונים שבכלל מצוות צדקה יש להשתדל ככל יכלתו שגם האחרים יתנו, ואין להשתמט מכך. ויש שכתבו שיש לכך רמז אף בפסוק: "על כן אנכי מצווך לאמור פתוח תפתח את את ידך", היינו שיש גם ציווי לאמור לאחרים שיפתחו את ידם... ובעניין שכרו כותב הרבי: "ואם בעושה צדקה אמרו שאוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קימת לעולם הבא, על אחת כמה וכמה בהמעשה שהוא כלי מוכן להמשיך ולקבל ברכת ה' הבטחת הקב"ה ובחנוני נא בזאת, והריקותי לכם ברכה עד בלי די, וכפשוטו - בבני חיי ומזונא רויחא".

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

גיוס כספים לצדקה צדקה

יקדש על היין ויטעום מכוס הקידוש (ויזהר לשמור את ידיו נקיות), ולא יטול ידיו שנית לאחר הקידוש אלא ייקח לחם משנה ויברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" ויבצע מן הפת ויאכל.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

קידוש נטילת ידיים

לכתחילה יוצאים אל תחת כפת השמיים, אם במקום בו נמצא יכול לצאת אל המרפסת שתחת כפת השמיים וכדומה עדיף שיצא, בשעת הדחק אם אינו יכול לצאת תחת כיפת השמים, יקדש את הלבנה מחדרו ויביט בה קודם הברכה דרך החלון.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

קידוש לבנה

מצווה מן המובחר להדליק את נרות החנוכה "משתשקע החמה", אולם בעת הצורך ניתן להדליק מאוחר יותר כיוון שעיקר הפרסום הוא לבני הבית. ודנו הפוסקים אודות מי שיוצא מביתו לפני זמן ההדלקה, ושב בשעה שבני ביתו כבר ישנים. למעשה ראוי שיבקש שאחד מבני הבית ידליקו בזמן שלא בנוכחותו, ויתכוון שלא לצאת בהדלקתם, וכשיבוא לביתו יכול להדליק כי לא יצא ידי חובתו בהדלקתם. ואם לא הדליקו בביתו בתחילת הלילה ובני ביתו ערים יכול להדליק בברכה עד עלות השחר, ואם הם ישנים ראוי שיהיה לפחות עוד אחד ער, ויכול לברך. וכתבו הפוסקים שמי שמברך גם כשאין עוד אדם נוסף עמו - אין למחות בידו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

חנוכה זמן ההדלקה

אמרו חז"ל: "הולכין אחר התורה", כלומר מפאת כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם, וגם כשהוא אנוס ונמצא בבית הרפואה או חולה ל"ע אין מביאים עבורו את ספר התורה. ובעת הצורך כגון בבית האבל, מותר להביאו בתנאי שיכינו לו ארון מכובד, ונהוג להביאו לשם לצורך ג' קריאות בתורה, וראוי שהיו בימים שונים ולא באותו היום, ובכך אין זה נראה שהביאו את ספר התורה לצורך אדם פרטי. לגבי העברת ס"ת מחדר לחדר בבית הכנסת יש שכתבו להקל כאשר כל החדרים תחת אותה קורת גג.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

ספר תורה ניחום אבלים

נאמר בגמרא שאיסור מוקצה חל אף על הדבר עליו הונח המוקצה מערב שבת בכוונה, שכן נעשה הוא "בסיס לדבר האסור". ומוקצה שנשכח, כגון אבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית בכדי שתיפול האבן. דוגמה נפוצה לכך קיימת במקררים בבית: דברים שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים או קפואים דינם כמוקצה כי אינם ראויים לאכילה. במקרה שהונחה גלידה ומעליה שקית קמח, ניתן להשתמש בגלידה בשבת, רק בתנאי שהניח את הקמח ללא כוונה מיוחדת שיהיה דווקא עליו, וימשוך את הגלידה והקמח ייפול, אבל כשסידר בכוונה את הקמח על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה בשבת, שהיא כבסיס לדבר האסור.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת מוקצה

אמרו חכמים: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום”. טעם דין זה שאף נפסק להלכה הוא משום שהעבודה ללא מנוחה עשויה להתיש את כוחו ולגרוע מעבודתו של בעל הבית. מטעם זה חייב הוא לשמור על גופו ונאסר לחיות בסגפנות, מפני שבכך תפוקתו תיפגם ונמצא כגוזל את בעל הבית המשלם על מלאכתו. אלא שכתבו הפוסקים שאיסור עשיית המלאכה בלילה לפועל, הוא דווקא בקביעות, אך לעיתים כאשר יש צורך בכך רשאי לעבוד אף מחוץ לעשות העבודה, שמן הסתם אין המעביד מקפיד בכך, ומובן שהדבר אף תלוי בסוג העבודה ובכוחו של הפועל, שכן מטרת איסור זה היא להבטיח שהפועל לא יגרע מעבודתו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שכר עובד דיני ממונות

מופיע בשל"ה שער האותיות אות ה. וראה המסופר בימי מלך ח"ב ע' 638 שאמר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ לרבי שכך נוהגים.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

עיטוש

כשם שאסור לדבר בין הברכה לעשיית המצווה כך אסור לדבר בין הברכה לאכילה, משום שהדיבור נחשב ל"הפסק", ואם טעה ודיבר, חייב לחזור ולברך. אלא שאמרו בגמרא שאם דיבר בצרכי הסעודה, כגון שאמר "הביאו מלח", אינו צריך לחזור ולברך, משום שאינו נחשב ל"הפסק". כמו"כ אסור ללכת ממקום למקום בין הברכה לאכילה, שגם ההליכה נחשבת ל"הפסק". אם ההליכה היא לצורך האכילה, כגון, שנאלץ לאכול במקום שאסור לברך בו, רשאי לעשות זאת בתנאי ששני המקומות הינם בבית אחד. ודנו הפוסקים עד מתי אין להפסיק בין הברכה לאכילה, יש שסברו עד שיאכל כזית, אולם ממשמעות אדמוה"ז עולה שאין להפסיק עד שיבלע, גם אם אכל פחות מכזית.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

סעודה ברכה ראשונה

בעציצים או אדניות רגילים העומדים בחוץ אסור. אך באם העציצים בתוך הבית הדבר אפשרי, וצריך להניח דבר המפסיק בין העציץ לבין הקרקע. הדבר המפסיק יהיה צלחת פלסטיק או מתכת, אך לא חרס ועץ, וכך ניתן להמשיך לטפל בו גם בשמיטה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שמיטה

מסופר בגמרא שכשראו חכמים שהעם מזלזלים באיסור "מוקצה", עשו סייג וגזרו איסור מוקצה על כל הכלים, אף על אותם שמלאכתם להיתר, וכשראו שחזרו העם להיזהר ממוקצה, התירו כלי שמלאכתו להיתר, לצורך גופו, מקומו, ואף לצורך הכלי עצמו שלא יינזק. כלומר, לכל צורך שהוא, אך אסור לטלטלו בשבת ללא כל מטרה. וכתבו הפוסקים שכף האשפה המשמשת באופן המותר בשבת, נידונה ככלי שמלאכתו להיתר ולכן כאשר אוספים את הלכלוך אל הפח בעזרתה, אפילו שהלכלוך שבה הוא מאוס וממילא הוא "מוקצה", מותר לשוב ולהשתמש בה. כיוון שצריך להשתמש בכף לשימוש חוזר או מפני שהלכלוך הוא מטונף ומפאת כבוד האדם התירו חכמים להוציאו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת מוקצה

נאמר: "וקראת לשבת עונג" ודרשו חכמים- "במקום עונג .. שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הראשונים בהגדרת ה"מקום", ולכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש ממש. ובהגדרת ה"סעודה" שמקיימים במקום הקידוש, הורו הגאונים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ויקדש שוב במקום שיסעד.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת קידוש וסעודה

החפץ צריך להיות חשוב יותר מהשלהבת (שו"ע אדה"ז סרע"ז ס"ו. וראה קצות השלחן סקי"ב בבדה"ש סקכ"ד). חשוב לציין שבמקרה שהפמוט מונח על מגש המיוחד רק להדליק עליו נרות אזי המגש עצמו הינו מוקצה. אך אם רגילים להשתמש בו גם שימושים אחרים המותרים בשבת – אפשר להניח את חפץ ההיתר על המגש. כמו"כ חשוב להדגיש, כי גם כאשר המגש מוגדר "בסיס לאיסור ולהיתר" מותר להזיזו רק אחר שכבו הנרות. (שו"ע אדה"ז סרס"ה ס"ו).

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת מוקצה

אם תיקן את עצמו מיד לפני שהתחיל את הברכה הבאה ולא עבר זמן של שאילת שלום - שיעור הזמן שלוקח לתלמיד לומר לרבו: שלום עליך רבי - ימשיך בתפילתו, אך אם התחיל כבר את ברכת אתה חונן או ששהה יותר מזמן שאילת שלום לרבו, יחזור לראש התפילה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

עשרת ימי תשובה תפילה טעות בתפילה

כיון שאפילו בפני מלך בשר ודם אין עומדים כך, לכן יש להסיר הדברים התלויים קודם תפילת שמונה-עשרה, אולם, המתפלל בסביבה שאינה בטוחה וחושש ומתיירא שמא ייגנב או יינזק כשיוריד החפץ מעליו, מוטב שיחזיקנו בידו ותהייה מחשבתו מיושבת בתפלתו מאשר שיניחו ויהיה מוטרד בעקבות כך במשך כל התפלה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

תפילה תפילת שמונה עשרה

מותר.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

לא תחנם

אכן. מקום הנחת המנורה בבית הכנסת הוא בכותל דרום, ושהנרות יהיו מסודרים בין מזרח למערב, וגובה הנורות יהי' מעל עשרה טפחים (80 ס"מ).

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

חנוכה מקום ההדלקה הדלקה בבית הכנסת

אסור להתחיל ללמוד תורה בהגיע זמן ההדלקה, אבל קודם שהגיע זמן ההדלקה, מעיקר הדין מותר להתחיל ללמוד אפילו בחצי השעה שקודם זמן ההדלקה עד שקיעת-החמה, ואם התחיל בהיתר אין צריך להפסיק מלימודו בהגיע זמן ההדלקה. אך אם עבר והתחיל ללמוד בזמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק. אלא שלמעשה נהוג שבבוא זמן ההדלקה מפסיקים הכל מלימודם ואף מי שהתחיל בהיתר, בכדי לקיים את מצוות נר חנוכה בזמנה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

חנוכה הדלקת נרות לימוד תורה

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", ולמדו חכמים שישנה הונאה אף בדברים, והזהירו שחמורה היא הונאת דברים יותר מהונאת ממון, שכן הונאת דברים פוגעת בגופו, ופגיעה זו לא ניתנת להשבה. בין הדברים הנכללים באיסור זה, הוא שלא ישאל את המוכר אודות מחירו של המוצר כאשר אינו מתכנן כלל לקנותו, משום שבכך מצער את המוכר. איסור זה אמור רק כשכוונת השואל היא להטעות או לצער את המוכר. ולפי זה כתבו הפוסקים שכאשר אין בכוונת השואל לצערו אלא להתעניינות בלבד, אף שאינו חושב לקנות, הדבר אפשרי. שכן, זהו דרך המסחר שמבררים מחירים אף כשלא קונים והמוכר לא יבוא להיפגע מכך.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

איסור אונאה

נאמר בגמרא: "פתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד" מפני שיראים מהאנשים העשויים להיכנס. ודנו הפוסקים אודות הייחוד אצל רופא, וכמה פתרונות הציעו לכך. הפתרון הנכון ביותר הוא -שהבעל יתלווה לאשתו, או אחת מהנשים המצילות מייחוד (כדוגמת חמותה, ילדה בין גיל-5 ל-9), או ברופא יהודי כשאשתו בבית. וכשלא מתאפשר אחד מהפתרונות האמורים, רק אז - ניתן להקל כשהדלת אינה נעולה ומחוץ לחדר נמצאים שלושה אנשים ואחות הרשאית להיכנס ללא רשות. או כשהדלת נעולה, ויש אנשי צוות המחזיקים מפתח לחדר ויכולים להיכנס בחופשיות; וגם אז ראוי שתתלווה אליה עוד אשה. ויש שהתירו כשהדלת נעולה ובעל האישה או אשת הרופא נמצאים בעיר ויודעים על הבדיקה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

נשים יחוד טיפול רפואי

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה, בברכות ובלימוד, חובה להשמיע לאוזניו מה שאומר- שהרי הקול מעורר את הכוונה; עם-זאת, יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו - שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו אין ה' שומע תפלת לחש חלילה. אלא שבימים הנוראים נהגו להתפלל בקול, כדי להרגיל את העם בתפילות אלו ולעורר הכוונה, ואין חוששים שמא יטעו, שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם, אך זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדמוה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

ראש השנה יום כיפור תפילה

אודות כתב האשורי – הכתב בו כותבים ספר תורה, נחלקו התנאים, ולכמה מהם "בכתב זה ניתנה תורה לישראל". בכך באו לשלול ולחלוק על הדעות הסוברות כי התורה נתנה בכתב עברי. וכך עולה מפשטות לשון התלמוד במה מקומות. הרמב"ם אף הוסיף שמחמת קדושת אותיות אלו נמנעו מלהשתמש בו לדברי חולין ולכן ניתן למצוא במטבעות ובכתבים עתיקים כתבים אחרים, ולא הכתב האשורי. הרמ"א אף כתב, שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, וכך אף הורה הרבי להימנע משימוש בכתב זה אם אין בו צורך בחינוך והוראה. וכתבו הפוסקים שאם עבר והשתמש בכתב זה לדברי חולין כמו הדפסת הזמנות, אין בהן חיוב גניזה אך אין לזורקו בבזיון.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

כתב אשורי גניזה

כשמסיים הש"ץ את ברכת 'הטוב שמך ולך נאה להודות', אומר 'אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו', ותיבת 'כהנים' אומר בקול רם, ומסיים 'עם קדושך כאמור'. (פסקי הסידור לאדה"ז. וראה היכל מנחם ח"ג ע' רסד). הכהנים לא יתחילו ברכת 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן' עד שיסיים החזן קריאת 'כהנים' (שו"ע אדה"ז או"ח סקכ"ח סכ"ח). אם יש רק כהן אחד בדוכן – הש"ץ לא אומר את תיבת 'כהנים' בקול רם (שו"ע אדה"ז שם סט"ו) - אך עליו לומר (בקול רגיל) את הנוסח של 'אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו' - שהרי זה חלק מסדר התפילה של הש"ץ. (וראה שו"ע אדה"ז שם סעיפים לב, נז).

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

נשיאת כפים שליח ציבור תפלה

אכן יש איסור להסתכל על הקשת, אולם הבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, ואחר-כך אין להסתכל בה עוד.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

ברכת הקשת ברכות

מוצאים שלשה ספרי תורה; בספר התורה הראשון, קוראים ששה קרואים בפרשת השבוע, ולא מפסיקים ב"שביעי", אלא העולה ששי קורא עד סיום הפרשה. אחרי עליית השישי מניחים את ספר התורה השני על שולחן הקריאה ומגביהים את הספר הראשון. אין אומרים קדיש. לא יפתחו את הספר השני ולא יסירו את המפה עד שיגללו את הראשון. בס"ת השני עולה השביעי, וקוראים – מתוך הקריאה של ראש חודש – את קרבנות מוסף שבת ומוסף ראש-חודש: מ"וביום השבת" עד "ונסכו". אחרי עליית השביעי – לפני הקדיש – מניחים את ספר התורה השלישי על שולחן הקריאה. אין להניח את הספר הראשון על שולחן הקריאה בזמן אמירת הקדיש. אומרים קדיש ומגביהים את הספר השני כאשר הספר השלישי מונח על שולחן הקריאה. לא יפתחו את הספר השלישי ולא יסירו את המפה עד שיגללו את השני. בס"ת השלישי עולה המפטיר, וקורא את קריאת פרשת החודש ומגביהים את הספר השלישי. יצויין כי בכל פעם שעושים הגבהת ס"ת, האוחז בספר תורה אחר יישאר לשבת ולא יעמוד. אח"כ קוראים את ההפטרה של שבת החודש, ולאחר סיום ההפטרה – לפני הברכות – מוסיפים פסוק ראשון ופסוקים אחרונים של הפטרת שבת ראש חודש: ("כה אמר ה' השמים כסאי"; "והיה מדי חודש"; "ויצאו וראו", וחוזרים שוב על הפסוק "והיה מדי חודש").

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת ראש חודש שבת החודש ארבע פרשיות קריאת התורה הפטרה

כן. אך לכתחילה אומרים מיד לאחר ההבדלה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

מוצאי שבת

נשים יכולות לעשות בעצמן הבדלה ואף להוציא אחת את השנייה בהבדלה. כמו כן הן יכולות לברך ברכת 'מאורי האש' אך לא יביטו בציפורניים. (שו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ו סי"ט; וראה כתבי רק אייזיק ח"א ע' קמו ואילך. אודות ברכת האש ראה בדה"ש סי' צו ס"ק יב).

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

הבדלה ברכת בורא מאורי האש נשים

נוהגים ללמוד ולחזור ענין בתורה – מרבותינו נשיאינו או מהדורות שלפני זה – הקשור לתוכנו של היום חמשה עשר בשבט. יש לציין שבחלק מהשנים ביאר הרבי בחמשה עשר בשבט את עניינם של כל אחד משבעת המינים, כך שניתן למצוא רבות על תכנו של יום זה בשיחותיו הק' של כ"ק אד"ש מה"מ.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

אף שלא הובאו פסוקי אל תירא אחרי עלינו בסידור, ממנהג הרבי ניתן להבין שאומרים.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

קידוש לבנה

כן, המנהג הוא בקרעפלאך העשוי מבשר בקר, אף שבערב יום כיפור לא אוכלים בשר בקר, אבל בקרעפלאך שזו כמות קטנה, אוכלים.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

יום כיפור ערב יום כיפור סעודה מפסקת אכילת בשר

נאמר בגמרא "פתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד", כלומר בית שפתחו פתוח לרשות הרבים מותר להתייחד שם, משום שיראים מפני האנשים העשויים להיכנס ולא יבואו לידי עבירה. הפוסקים האחרונים דנו בשאלת הייחוד בעת הנסיעה ובאופנים מסוימים התירו זאת, והשוו זאת ל"פתח הפתוח לרשות הרבים". אולם כשהנסיעה היא בלילה הדין חמור יותר, לכן בנוסף לתנועה ערה של עוברים ושבים יש להקפיד אף שהדרך תהיה מוארת כך שניתן יהיה לראות את הנעשה ברכב. ויש שאסרו אף זאת. למעשה כאשר ישנה הסעת נשים מאורגנת לאחר אירוע ניתן להקל כאשר ישנן שלוש נשים עם הנהג, ובייחוד כאשר ההסעה היא בבעלות חברה שהנהג ירא מבעליה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

יחוד לילה

לגבי מלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא ובפוסקים האם מותר להתחיל בה בערב שבת שתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת. ודנו הפוסקים אודות הפעלת שעון מעורר בערב שבת על-מנת שיקיץ בשבת, יש שהשוו זאת לכל כלי המחולל רעש שיש בו משום פגיעה בכבוד השבת. אולם הדעה הרווחת בפוסקים שהדבר מותר, שכן אין הקול נשמע מיד לאחר ההפעלה, אלא רק לאחר זמן; מה גם שהובא בשלחן ערוך שמותר להפעיל מערב שבת שעון המצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאתמול. אלא שיש שכתבו שראוי לכוון שיהיה צלצול פשוט ולא מנגינה ושירה.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת חשמל בשבת

מעיקר הדין החובה היא האמירה של כל מלות הברכה. אלא שהאמירה מתוך הסידור מוסיפה בכוונה ואף מבטיחה ללא ספק שאכן כל מלות הברכה ייאמרו; ולכן כתבו הפוסקים: "והמדקדק יזהר לברך דוקא תוך הספר ולא בע"פ". וכך הוא מנהג הרבי.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

ברכת המזון הסתכלות בסידור

נאמר בגמרא: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים, אף שהם מוקצה, משום כבודו של האדם, מותר להוציאם. כשהם מפריעים לאדם. ודנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם אלא אם צריך את מקומם בלבד. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל בנוכחותם משום רוח רעה שעליהם - אף שנחשבים למוקצה - מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

שבת מוקצה

נאמר בגמרא: "דם שעל הכיכר גוררו ואוכלו של בין השיניים מוצצו ובולעו ואינו חושש", כלומר דם שפרש מהפה ועבר ללחם, אין לאכלו. אך כשהוא בפיו מותר לבלעו. ובטעם הדבר יש שכתבו שכיוון שהדם עדיין מחובר לגוף אינו נאסר, ומכאן דייקו, שדם על השפתיים מותר לבלעו כיוון שהוא מחובר. אך יש שכתבו שהאיסור הוא משום מראית העין, לכן הדם שבין השיניים מותר כשהוא בפה כיוון שאינו ניכר לחוץ ואין בו מראית עין. ולפי זה דם שעל השפתיים מבחוץ אסור לבלעו. וראוי להחמיר כדבריהם, אך דם שבתוך הפה ולא פרש, מותר לבלעו לכל הדעות. האמור הוא בחול בלבד ובשבת יש איסור למצוץ דם לכל הדעות.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

דם כשרות

בנביא יחזקאל מתוארת נבואה שהקב"ה אומר לו שאשתו הולכת למות, וצווהו שלא ינהג במנהגים המקובלים באבלות, מכך למדו חכמים חלק ממנהגי אבלות. איסור למוד התורה לאבל נלמד אף הוא מנבואה זו שנאמר לו "האנק דום". טעם נוסף לאיסור זה הוא מפני שדברי התורה "משמחי לב" ולכן לאבל אסור ללמוד תורה. למעשה, נהוג להקל בלימוד פנימיות התורה לאבל וכן בתשעה באב. ומובא בשם ר' הלל מפאריטש הטעם על כך – משום שאמרו חכמים שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, ובזמן האבלות אדם האבל עונה על הגדרה זו.

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

אבילות לימוד תורה שבעה

כתבו הפוסקים שאין שולחים מנות לאבֵל תוך שלושים, ולאבֵל על הוריו תוך שנים עשר חודש. האבֵל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח-מנות, אך עליו לשלוח לרעהו רק מיני מאכל ולא ממתקים ומגדנות. (וישלח לא יותר מג' משלוחי מנות).

הרב שמואל מקמל

מו"צ בנוף הגליל // לדף הרב

פורים משלוח מנות אבילות